רציתי להגיע לאי באנייה, ככה לאט לשוט שעות ושפתאום תתגלה לעיניי היבשה, כמו שנסעו פעם.
כשהאי התגלה לעיניי, דמעות נעימות ירדו לי על הלחיים. שמחתי ונעצבתי והרגשתי את הכל ביחד. התביישתי בפנים שלא עשיתי את זה שנים קודם. הרי כשהייתי בת שתים עשרה למדתי בעל פה את אקו אקו של תור היירדיל. ידעתי אז את מה שאני חולמת עליו בדיוק, אז איך עברו כל כך הרבה שנים ולא נתתי לנשמה שלי ולגוף שלי את מה שהם רצו?
שמה ,בחדר עם אמא שלי , הדלקתי נר ושמתי תבליט מעץ שגילפתי בקייטנת אומנות, תבליט של מסכה של פרימיטיבים מאיזשהו עם. בכיתי והתרגשתי , היה רגע קדוש. אמא נכנסה לחדר ואמרה שאני עובדת אלילים. לא ידעתי אם זה טוב או לא טוב, היא לא הסבירה יותר. בלב שלי, בסודיות, ידעתי שהיא גילתה סוד שלי ,ולא היה לי נעים.היא תפשה אותי על משהו שאסור היה לה לדעת אותו. לא ספרתי את הסוד שלי לאף אחד, עד שפגשתי את אירית כשהייתי בכתה יוד, היה לה ריח דומה לשלי.
ירדתי מכבש האנייה. הלב שלי דפק בחזקה. אני יודעת שאני מחפשת מונית של המלון. הפעם החלטתי לגור כמה ימים במלון נעים עד שאני אכיר יותר.
בכביש הצר מחוץ לנמל הקטן ראיתי מונית, לידה עמד נהג שחום עור משועמם עם שלט בכתב יד ועליו שם המלון. הוא ברך אותי באנגלית פומפוזית כמנהגם של יושבי האיים. נכנסתי למונית שנסעה דרך העיר הגדולה של האי. פרסומות ענק של קוקה קולה, קפה אינטרנט, מפעלים מעשנים, מוסכים ואני שמחה כאילו שאני בגן עדן. היום אחרי האמבטיה במלון אני אשוטט לי ואריח את הכל. לא אחסיר דבר.
אני קונה חלב קוקוס ושותה אותו בקשית מתוך הקוקוס הירוק.
אני מסתכלת לאנשים לתוך העינים. רוצה לדעת אותם, את אבותיהם את האלוהים שלהם את האהבות שלהם, את הכל.
אני אמורה לטלפן לביתה של שרת החינוך. מישהי נתנה לי את המספר שלה ואמרה שהיא יודעת ניו אייג' וגם יש לה סאי בבה או גורו אחר בהודו.
אני מטלפנת והמשרתת מעבירה אותי. האם תרצה לפגוש אותי בכלל? היא תשמח לפגוש אותי, היא אומרת.
אני מוזמנת הערב לדינר בבית שלה. ארוחה צמחונית מעניינת במיוחד.היא מסבירה לי על תבשילי האי. יש לה עיניים טובות, רכות , מזמינות אני אוהבת אותה מיד. מחר , היא אומרת, נסע יחד לצד השני של האי. תאהבי את זה, היא אומרת.
בלילה במלון נעים לי בכל מולקולה אפשרית. אני בעיצומו של מסע אל הלא נודע למען הנשמה שלי. מה רע. אני טובלת במתיקות. בחוץ רעש של טוסטוסים שמהנדסים יפנים שקדניים טרחו ועמלו שיסעו בשקט , והחבר'ה בכוונה עושים שיסעו ברעש. מה הם עושים בשביל זה? חור באגזוז? אני לא ממש יודעת ואני אוהבת את הרעש הזה אפילו, ואת שלל המוסיקות שעולות בלילה מהכביש הראשי. אני נרדמת בזרועותיו של אלוהים.
למחרת, בדרך, הכל ירוק , מצד אחד הים ומצד שני הרים. עצי קוקוס ועצים עמוסי פרחים שאני לא מכירה. אנחנו מפטפטות וצוחקות כמו חברות טובות.
על חוף הים בלילה בוערת מדורה בין העצים. מסביב יושבות נשים . כולן לובשות בד שקשור מעל החזה. גם שרת החינוך, גם אני. לכולן פה יש בטן. גם לשרת החינוך גם לי.אני לא מתביישת. אני שייכת.
הן מצחקקות בשפתן ואני מחייכת.
הן שרות ואחת רוקדת.
הגברים לא פה והילדים ישנים בבקתות של הכפר.
אני מצטרפת לתיפוף ומרגישה שהן מסתכלות עלי ברצינות.
שפה עתיקה. אני מדברת בשפה הזאת גם. אני רוצה שהילדים שלי יהיו כאן כדי שהנשים יאמינו לי.
אשה שמנה אחת מחלקת פרחים לכולן , גם לי.
אשה קצת פחות שמנה מביאה דלי של משקה וקערה אחת שעוברת בין כולן וגם אני שותה.
אחר כך אני אשן בבקתה, ובבקתה מיטה עם כילה. המים טעימים ומתוקים.
הנשים שרות עוד ועוד והרוקדת רוקדת יותר ויותר.
בשעה מאוחרת היא צונחת על האדמה באקסטזה. מישהי מנפחת מזרון ים מפלסטיק והן משכיבות אותה על המזרון . פורמות את הקשר של הבד האדום שהיא לובשת ומעסות את גופה בשמן קוקוס עם עוד ריח של פרח שאני לא מכירה. לשות ודשות את הבשר החום שלה שמבריק באור המדורה. מרשים לי גם ואני מצטרפת ולשה ביחד איתן. אפילו אני מזמזמת את המנגינה שהן שרות ואחרי כמה דקות אני מרגישה את המבט של הרצינות עוד פעם.
מחר אני אשאל לכבוד מה כל זה. בעצם אולי אני לא אשאל .
שעות של שתייה , שירה ולישה. כבר כמעט עולה הבוקר. אני שומעת ציפורים של אי. לאי קוראים פאינה בשפת המקום. לא בשפה של האטלסים. פאינה היא אלה שפעם הביסה את אחיה שרצה לשלוט על בני אדם ולהפחיד אותם ושיראו כולם כמה שהוא גיבור. היא הבטיחה לבני האדם שתשמור
עליהם ושאיתה הם לא צריכים לפחד לעולם.
אני נרדמת לפנות בוקר בזרועותיה של פאינה ושומעת מרחוק את הציפורים ואת הגלים של הים. הגוף שלי מריח מהעשן של המדורה ומשמן קוקוס.
אומרים שעוד עשרה ימים יש טקס חשוב, ושלכבוד הטקס יגיע המכשף הגדול. כל פעם שמזכירים את שמו , לוחשים. אני מרגישה ריח של כבוד גדול מהול בפחד.
בבקרים אני הולכת לשדות עם הנשים, אני לומדת להכין תבשילים מעץ הלחם , מרגישה בתוך הספרים שקראתי פעם.
מה הטקס, אני מסתקרנת ובכל זאת מחליטה לא לשאול. שרת החינוך מזמן חזרה לעיר ופה האנגלית רצוצה במיוחד. כמעט כל ערב הנשים מדליקות מדורה, כמעט כל ערב אשה אחרת רוקדת וזוכה לעיסוי. אני כבר ממש בעניינים , אולי גם יגיע תורי. אני מפחדת שלא אוכל כל כך בפשטות להיכנס לטראנס.
כבר שלושה ימים שהנשים מבשלות במרץ. היום שוחטים חזיר, מתכוננים לטקס.
אני רואה גבר מבוגר אוסף ארבע נשים צעירות לא נשואות , אני רואה את החבורה עוזבת. אחת מהן יודעת קצת יותר אנגלית ואני חוששת שלא יהיה לי תרגום בזמן הטקס.
תשתמשי בחושייך, באינטואיציה שלך , אני נוזפת בי.
מכל הכפרים באים קרובים, מביאים איתם אוכל ומתנות וההמולה רבה. אני מוטרדת מזה שהצעירות עזבו ולא יודעת למה.
הערב יורד , על חוף הים מדליקים מדורות קטנות, בין עצי הקוקוס.הגברים פרשו מבעוד מועד מחצלות לכולם לישיבה.
ליד המדורה המרכזית הכינו כסא קלוע מרופד בכריות, זה בשבילו.
הפנים של הנשים שאני מכירה לאט לאט עוטות הבעה של מתח. אני מרגישה דברים אבל חושבת שבטח אלו סתם מחשבות שלי עצמי.
בטח הן מוטרדות מההכנות ,מהאורחים הרבים, מהבישולים, אני מסבירה לעצמי.
לבסוף אחרי הכנות אין סופיות והמתנה ארוכה, שומעים
תופים רועמים מרחוק . משתרר שקט.
לאט לאט קולות התופים מתגברים עד שמתגלה תהלוכה של כעשרים גברים, ביניהם איש גבוה שחום עור ורזה , בן חמישים או שישים, עוטה גלימה ארוכה בצבע שחור. הוא עונד תכשיטים עשויים מצדפים ומזהב. אין ספק
שהוא נראה מרשים יותר מכולם. הוא יפה.
התהלוכה מתקרבת ,הקהל מפנה לה מקום עד שהגברים מתיישבים על המחצלת המרכזית . הוא משתחווה לקהל ומתיישב על הכסא הקלוע. הכל קורה באיטיות כאילו שהזמן של ההכנות הוא זמן אחר מהזמן של הטקס.
עכשיו , אני רואה אותו מקרוב , פניו מוארות באש המדורה. צמרמורת עוברת בגבי. אני מכירה את הפנים הקשות האלה, את העצמה, את הכריזמה את התחושה של ניצול, כשוף שחור. קר לי .
זוכרת? אני מזכירה לעצמי את פעם , לפני כמה מאות שנים שהייתי רעבה לידע וקבלתי רק גוף. הייתי צעירה . נבחרתי כרצויה אצלו וזה היה כבוד גדול, גם להורי. כולם היו גאים בי והנערות האחרות קינאו. נבחרתי ללמוד אצל המכשף הגדול .תודה לפאנו פאנו הגדול ששמע לבקשתי. לא לשווא התאמצתי להישאר נקיה בזמן שחברותי השתעשעו עם הבנים ליד הנחל.
אני אהיה מכשפה, קוסמת. אני אדע לדבר עם הרוחות ולשנות את דעתן, אני ארקח שיקויים למוות ולחיים. אני אעצום עיניים ליד המדורה וכולם יחכו שאני אגיד אם העין הרעה עזבה את הילד החולה או לא. כבר שנים אין בשבט קוסמת. רק לו יש את הידע הגדול.
ביום הגדול אני נישאת לבקתתו ביער, ברוב כבוד ובחגיגה גדולה, מוכנה לקושש עצים, להדליק את המדורה ערב ערב, לגדל ירקות וחזירים ולבשל אוכל. כולי התרגשות וציפייה. אני לבושה לבן ומריחה טוב מאד.
אני תשושה, רזה ,חולה, מדממת ללא הפסקה.
אני מרגישה ריח של ריקבון מהבשר של עצמי, מסריח ומתקתק כאחד. סמרטוט עייף מאונסים אכזריים מתמשכים, אני שפחת מין של יצור אכזרי ומטורף , איש רע מאד.
אני מונחת בחשכת הבקתה. לא שימושית בתחלואי.
זוחלת אט אט החוצה בחסות החשכה, אולי אצליח לזחול עד הכפר דרך היער, אולי אמות בדרך. שניהם עדיפים על להישאר פה.
לא ראיתי את כולם חודשים, אולי שנים, אני הזויה. אפילו החיות של היער בלילה לא מפחידות אותי עכשיו, לא אכפת לי גם מהרוחות והשדים שסרים למרותו . שעות אני זוחלת, בעייפות ביאוש, מתעלפת, מתעוררת וזוחלת.
אני מריחה את הכפר, מתקדמת לפי הריח בטח הם יהיו טובים אלי.
אני שורטת בדלת הבקתה הראשונה שמתגלה לעיני. דודה שלי פותחת ,רוכנת , בודקת ובעיניה מבט מלא אימה. אני שוקעת, מרחוק שומעת קולות של וכוח בין דודה שלי ובין בעלה. היא רוצה לטפל בי. אני הבת של אחותה. היא מזהה אותי למרות איך שאני עכשיו. הוא מפחד מהמכשף השחור , פחד מוות, ומעדיף לתת לי למות, או להחזיר אותי למכשף.
במעורפל אני זוכרת את דוד שלי. הוא איש טוב , אני מנחמת את עצמי, בטח הוא יהיה טוב אלי.
אני מתעלפת.
הוזה חזירי בר במרוצה מטורפת , דורסים אותי בשעטותיהם. חתיכות חתיכות נתלשות מבשרי. אודים של אש מתגלגלים על גופי ובתוכי, תוכים רשעים צורחים לי קרוב קרוב בתוך האוזניים. ריח של בשר צלוי, אני צלויה. הנחל קריר ונעים למה הוא שורף כל כך.
פאנו פאנו כועס עלי. עשיתי רע. עשיתי רע. מה זה שעשיתי רע כל כך? לא זוכרת אבל בטח עשיתי נורא רע. שורף, צורב, מדמם , בטח זה עונש . נעימות מתפשטת בגופי, אני נבחרתי לקבל את הידע אני אדע אם העין הרעה עזבה את הילד או לא אני נשמרתי נקייה למה שורף הכל בפנים , בחוץ . בטח זה הידע. ואמא ואבא שלי לא יודעים , הם גאים .
אני משוגעת, לא חוזרת מהסיוט. חוזרת ולא יודעת שחוזרת. דודה שלי טובה מאד ,רכה, חמה מלטפת אותי ובוכה. ואני קודחת בין השורף לידע שעוד מעט יהיה. אני קרובה לרוחות אני חושבת שאני חושבת , אני שומעת תופים.
הגברים נותנים למכשף מתנות. חזירים, קונכיות ענק. פנינים שחורות וורודות. נראה שהמכשף מתפלל. הוא ממלמל משהו בשפתיו עיניו עצומות בדבקות עצומה. הנשים מעבירות קערות משקה והגברים רוקדים . ברגע אחד מצטלבים המבטים שלי ושל המכשף. אני נרגעת בתוך שנותיי, חכמתי וכרטיס הנסיעה שלי. אני אורחת מכובדת אני מכירה את שרת החינוך ,אני התקבלתי למעגל הנשים , יש לי שלושה ילדים. אני רועדת מתוך הזיות זכרונותי. אני נזכרת בגבר שלקח את הנערות הצעירות הרחק מהכפר, הרחק מהטקס. אני צודקת.
מבינה למה נלקחו רחוק.
הריקודים נמשכים כל הלילה. המכשף חג באיטיות וממלמל ללא הרף.
אני נרעדת כשאני מעזה להסתכל לתוכו, הבטן מתכווצת לי והרחם כואב, בטוחה שהוא יודע שאני רואה אותו. בטוחה שהוא רואה אותי.
הנשים מסמנות לי להתרחק איתן בזמן שהגברים שוחטים חזירה שמנה. ריח הדם מתערבב בריח המשקה החריף והמדורות. היא משמיעה צעקה מתחת לסכין .
עוד מעט יאכלו את הבטטות החמות שיוציאו מקיבתה של החזירה, כמו בסרט היפני.
לא יכולה יותר. אני עייפה רוצה לחזור לבקתה ומפחדת לחזור לבקתה לבד. מפחדת לעצום עיניים, תישארי ערה, בשליטה. תשירי עם הנשים. הנשים מביטות בי ברצינות וגם באהבה. נוגעות בי משפשפות אותי , עוטפות אותי בבד ורוד מפני צינת הבוקר, מפני צינת העבר. נעים לי מאד שהן איתי. .
אני מפחדת לישון לבד. אני אשן רק ביום כשהילדים יהיו ערים ויעשו המון רעש. תנשמת גדולה עפה מאד נמוך. אני שומעת את מגע הכנפיים שלה באוויר, זה סימן.
זאת התנשמת שלי שבאה לנחם אותי? או התנשמת שלו שרוצה להגיד לי שיש לו עדין כוח עלי?
הוא ממשיך להתפלל, חד וערני כאילו שרק לפנות ערב של אתמול.
המדורות דועכות , הרבה נרדמו מסביב עייפים ושתויים.
בצינת הבקר אני נפרדת מנשמתה של הנערה שאני זוכרת מלפני כמה מאות שנים, מפעם. אני אוהבת אותה מאד . אני מתרככת, מתחממת מבפנים, לא מפחדת יותר ומסכימה לנוח. אני נבוכה להרגיש שאני קצת אולי אוהבת אותו. פעם אחרונה נפגשות עיני בעיניו של המכשף, למבט מאד ארוך.
---------
כשהאי התגלה לעיניי, דמעות נעימות ירדו לי על הלחיים. שמחתי ונעצבתי והרגשתי את הכל ביחד. התביישתי בפנים שלא עשיתי את זה שנים קודם. הרי כשהייתי בת שתים עשרה למדתי בעל פה את אקו אקו של תור היירדיל. ידעתי אז את מה שאני חולמת עליו בדיוק, אז איך עברו כל כך הרבה שנים ולא נתתי לנשמה שלי ולגוף שלי את מה שהם רצו?
שמה ,בחדר עם אמא שלי , הדלקתי נר ושמתי תבליט מעץ שגילפתי בקייטנת אומנות, תבליט של מסכה של פרימיטיבים מאיזשהו עם. בכיתי והתרגשתי , היה רגע קדוש. אמא נכנסה לחדר ואמרה שאני עובדת אלילים. לא ידעתי אם זה טוב או לא טוב, היא לא הסבירה יותר. בלב שלי, בסודיות, ידעתי שהיא גילתה סוד שלי ,ולא היה לי נעים.היא תפשה אותי על משהו שאסור היה לה לדעת אותו. לא ספרתי את הסוד שלי לאף אחד, עד שפגשתי את אירית כשהייתי בכתה יוד, היה לה ריח דומה לשלי.
ירדתי מכבש האנייה. הלב שלי דפק בחזקה. אני יודעת שאני מחפשת מונית של המלון. הפעם החלטתי לגור כמה ימים במלון נעים עד שאני אכיר יותר.
בכביש הצר מחוץ לנמל הקטן ראיתי מונית, לידה עמד נהג שחום עור משועמם עם שלט בכתב יד ועליו שם המלון. הוא ברך אותי באנגלית פומפוזית כמנהגם של יושבי האיים. נכנסתי למונית שנסעה דרך העיר הגדולה של האי. פרסומות ענק של קוקה קולה, קפה אינטרנט, מפעלים מעשנים, מוסכים ואני שמחה כאילו שאני בגן עדן. היום אחרי האמבטיה במלון אני אשוטט לי ואריח את הכל. לא אחסיר דבר.
אני קונה חלב קוקוס ושותה אותו בקשית מתוך הקוקוס הירוק.
אני מסתכלת לאנשים לתוך העינים. רוצה לדעת אותם, את אבותיהם את האלוהים שלהם את האהבות שלהם, את הכל.
אני אמורה לטלפן לביתה של שרת החינוך. מישהי נתנה לי את המספר שלה ואמרה שהיא יודעת ניו אייג' וגם יש לה סאי בבה או גורו אחר בהודו.
אני מטלפנת והמשרתת מעבירה אותי. האם תרצה לפגוש אותי בכלל? היא תשמח לפגוש אותי, היא אומרת.
אני מוזמנת הערב לדינר בבית שלה. ארוחה צמחונית מעניינת במיוחד.היא מסבירה לי על תבשילי האי. יש לה עיניים טובות, רכות , מזמינות אני אוהבת אותה מיד. מחר , היא אומרת, נסע יחד לצד השני של האי. תאהבי את זה, היא אומרת.
בלילה במלון נעים לי בכל מולקולה אפשרית. אני בעיצומו של מסע אל הלא נודע למען הנשמה שלי. מה רע. אני טובלת במתיקות. בחוץ רעש של טוסטוסים שמהנדסים יפנים שקדניים טרחו ועמלו שיסעו בשקט , והחבר'ה בכוונה עושים שיסעו ברעש. מה הם עושים בשביל זה? חור באגזוז? אני לא ממש יודעת ואני אוהבת את הרעש הזה אפילו, ואת שלל המוסיקות שעולות בלילה מהכביש הראשי. אני נרדמת בזרועותיו של אלוהים.
למחרת, בדרך, הכל ירוק , מצד אחד הים ומצד שני הרים. עצי קוקוס ועצים עמוסי פרחים שאני לא מכירה. אנחנו מפטפטות וצוחקות כמו חברות טובות.
על חוף הים בלילה בוערת מדורה בין העצים. מסביב יושבות נשים . כולן לובשות בד שקשור מעל החזה. גם שרת החינוך, גם אני. לכולן פה יש בטן. גם לשרת החינוך גם לי.אני לא מתביישת. אני שייכת.
הן מצחקקות בשפתן ואני מחייכת.
הן שרות ואחת רוקדת.
הגברים לא פה והילדים ישנים בבקתות של הכפר.
אני מצטרפת לתיפוף ומרגישה שהן מסתכלות עלי ברצינות.
שפה עתיקה. אני מדברת בשפה הזאת גם. אני רוצה שהילדים שלי יהיו כאן כדי שהנשים יאמינו לי.
אשה שמנה אחת מחלקת פרחים לכולן , גם לי.
אשה קצת פחות שמנה מביאה דלי של משקה וקערה אחת שעוברת בין כולן וגם אני שותה.
אחר כך אני אשן בבקתה, ובבקתה מיטה עם כילה. המים טעימים ומתוקים.
הנשים שרות עוד ועוד והרוקדת רוקדת יותר ויותר.
בשעה מאוחרת היא צונחת על האדמה באקסטזה. מישהי מנפחת מזרון ים מפלסטיק והן משכיבות אותה על המזרון . פורמות את הקשר של הבד האדום שהיא לובשת ומעסות את גופה בשמן קוקוס עם עוד ריח של פרח שאני לא מכירה. לשות ודשות את הבשר החום שלה שמבריק באור המדורה. מרשים לי גם ואני מצטרפת ולשה ביחד איתן. אפילו אני מזמזמת את המנגינה שהן שרות ואחרי כמה דקות אני מרגישה את המבט של הרצינות עוד פעם.
מחר אני אשאל לכבוד מה כל זה. בעצם אולי אני לא אשאל .
שעות של שתייה , שירה ולישה. כבר כמעט עולה הבוקר. אני שומעת ציפורים של אי. לאי קוראים פאינה בשפת המקום. לא בשפה של האטלסים. פאינה היא אלה שפעם הביסה את אחיה שרצה לשלוט על בני אדם ולהפחיד אותם ושיראו כולם כמה שהוא גיבור. היא הבטיחה לבני האדם שתשמור
עליהם ושאיתה הם לא צריכים לפחד לעולם.
אני נרדמת לפנות בוקר בזרועותיה של פאינה ושומעת מרחוק את הציפורים ואת הגלים של הים. הגוף שלי מריח מהעשן של המדורה ומשמן קוקוס.
אומרים שעוד עשרה ימים יש טקס חשוב, ושלכבוד הטקס יגיע המכשף הגדול. כל פעם שמזכירים את שמו , לוחשים. אני מרגישה ריח של כבוד גדול מהול בפחד.
בבקרים אני הולכת לשדות עם הנשים, אני לומדת להכין תבשילים מעץ הלחם , מרגישה בתוך הספרים שקראתי פעם.
מה הטקס, אני מסתקרנת ובכל זאת מחליטה לא לשאול. שרת החינוך מזמן חזרה לעיר ופה האנגלית רצוצה במיוחד. כמעט כל ערב הנשים מדליקות מדורה, כמעט כל ערב אשה אחרת רוקדת וזוכה לעיסוי. אני כבר ממש בעניינים , אולי גם יגיע תורי. אני מפחדת שלא אוכל כל כך בפשטות להיכנס לטראנס.
כבר שלושה ימים שהנשים מבשלות במרץ. היום שוחטים חזיר, מתכוננים לטקס.
אני רואה גבר מבוגר אוסף ארבע נשים צעירות לא נשואות , אני רואה את החבורה עוזבת. אחת מהן יודעת קצת יותר אנגלית ואני חוששת שלא יהיה לי תרגום בזמן הטקס.
תשתמשי בחושייך, באינטואיציה שלך , אני נוזפת בי.
מכל הכפרים באים קרובים, מביאים איתם אוכל ומתנות וההמולה רבה. אני מוטרדת מזה שהצעירות עזבו ולא יודעת למה.
הערב יורד , על חוף הים מדליקים מדורות קטנות, בין עצי הקוקוס.הגברים פרשו מבעוד מועד מחצלות לכולם לישיבה.
ליד המדורה המרכזית הכינו כסא קלוע מרופד בכריות, זה בשבילו.
הפנים של הנשים שאני מכירה לאט לאט עוטות הבעה של מתח. אני מרגישה דברים אבל חושבת שבטח אלו סתם מחשבות שלי עצמי.
בטח הן מוטרדות מההכנות ,מהאורחים הרבים, מהבישולים, אני מסבירה לעצמי.
לבסוף אחרי הכנות אין סופיות והמתנה ארוכה, שומעים
תופים רועמים מרחוק . משתרר שקט.
לאט לאט קולות התופים מתגברים עד שמתגלה תהלוכה של כעשרים גברים, ביניהם איש גבוה שחום עור ורזה , בן חמישים או שישים, עוטה גלימה ארוכה בצבע שחור. הוא עונד תכשיטים עשויים מצדפים ומזהב. אין ספק
שהוא נראה מרשים יותר מכולם. הוא יפה.
התהלוכה מתקרבת ,הקהל מפנה לה מקום עד שהגברים מתיישבים על המחצלת המרכזית . הוא משתחווה לקהל ומתיישב על הכסא הקלוע. הכל קורה באיטיות כאילו שהזמן של ההכנות הוא זמן אחר מהזמן של הטקס.
עכשיו , אני רואה אותו מקרוב , פניו מוארות באש המדורה. צמרמורת עוברת בגבי. אני מכירה את הפנים הקשות האלה, את העצמה, את הכריזמה את התחושה של ניצול, כשוף שחור. קר לי .
זוכרת? אני מזכירה לעצמי את פעם , לפני כמה מאות שנים שהייתי רעבה לידע וקבלתי רק גוף. הייתי צעירה . נבחרתי כרצויה אצלו וזה היה כבוד גדול, גם להורי. כולם היו גאים בי והנערות האחרות קינאו. נבחרתי ללמוד אצל המכשף הגדול .תודה לפאנו פאנו הגדול ששמע לבקשתי. לא לשווא התאמצתי להישאר נקיה בזמן שחברותי השתעשעו עם הבנים ליד הנחל.
אני אהיה מכשפה, קוסמת. אני אדע לדבר עם הרוחות ולשנות את דעתן, אני ארקח שיקויים למוות ולחיים. אני אעצום עיניים ליד המדורה וכולם יחכו שאני אגיד אם העין הרעה עזבה את הילד החולה או לא. כבר שנים אין בשבט קוסמת. רק לו יש את הידע הגדול.
ביום הגדול אני נישאת לבקתתו ביער, ברוב כבוד ובחגיגה גדולה, מוכנה לקושש עצים, להדליק את המדורה ערב ערב, לגדל ירקות וחזירים ולבשל אוכל. כולי התרגשות וציפייה. אני לבושה לבן ומריחה טוב מאד.
אני תשושה, רזה ,חולה, מדממת ללא הפסקה.
אני מרגישה ריח של ריקבון מהבשר של עצמי, מסריח ומתקתק כאחד. סמרטוט עייף מאונסים אכזריים מתמשכים, אני שפחת מין של יצור אכזרי ומטורף , איש רע מאד.
אני מונחת בחשכת הבקתה. לא שימושית בתחלואי.
זוחלת אט אט החוצה בחסות החשכה, אולי אצליח לזחול עד הכפר דרך היער, אולי אמות בדרך. שניהם עדיפים על להישאר פה.
לא ראיתי את כולם חודשים, אולי שנים, אני הזויה. אפילו החיות של היער בלילה לא מפחידות אותי עכשיו, לא אכפת לי גם מהרוחות והשדים שסרים למרותו . שעות אני זוחלת, בעייפות ביאוש, מתעלפת, מתעוררת וזוחלת.
אני מריחה את הכפר, מתקדמת לפי הריח בטח הם יהיו טובים אלי.
אני שורטת בדלת הבקתה הראשונה שמתגלה לעיני. דודה שלי פותחת ,רוכנת , בודקת ובעיניה מבט מלא אימה. אני שוקעת, מרחוק שומעת קולות של וכוח בין דודה שלי ובין בעלה. היא רוצה לטפל בי. אני הבת של אחותה. היא מזהה אותי למרות איך שאני עכשיו. הוא מפחד מהמכשף השחור , פחד מוות, ומעדיף לתת לי למות, או להחזיר אותי למכשף.
במעורפל אני זוכרת את דוד שלי. הוא איש טוב , אני מנחמת את עצמי, בטח הוא יהיה טוב אלי.
אני מתעלפת.
הוזה חזירי בר במרוצה מטורפת , דורסים אותי בשעטותיהם. חתיכות חתיכות נתלשות מבשרי. אודים של אש מתגלגלים על גופי ובתוכי, תוכים רשעים צורחים לי קרוב קרוב בתוך האוזניים. ריח של בשר צלוי, אני צלויה. הנחל קריר ונעים למה הוא שורף כל כך.
פאנו פאנו כועס עלי. עשיתי רע. עשיתי רע. מה זה שעשיתי רע כל כך? לא זוכרת אבל בטח עשיתי נורא רע. שורף, צורב, מדמם , בטח זה עונש . נעימות מתפשטת בגופי, אני נבחרתי לקבל את הידע אני אדע אם העין הרעה עזבה את הילד או לא אני נשמרתי נקייה למה שורף הכל בפנים , בחוץ . בטח זה הידע. ואמא ואבא שלי לא יודעים , הם גאים .
אני משוגעת, לא חוזרת מהסיוט. חוזרת ולא יודעת שחוזרת. דודה שלי טובה מאד ,רכה, חמה מלטפת אותי ובוכה. ואני קודחת בין השורף לידע שעוד מעט יהיה. אני קרובה לרוחות אני חושבת שאני חושבת , אני שומעת תופים.
הגברים נותנים למכשף מתנות. חזירים, קונכיות ענק. פנינים שחורות וורודות. נראה שהמכשף מתפלל. הוא ממלמל משהו בשפתיו עיניו עצומות בדבקות עצומה. הנשים מעבירות קערות משקה והגברים רוקדים . ברגע אחד מצטלבים המבטים שלי ושל המכשף. אני נרגעת בתוך שנותיי, חכמתי וכרטיס הנסיעה שלי. אני אורחת מכובדת אני מכירה את שרת החינוך ,אני התקבלתי למעגל הנשים , יש לי שלושה ילדים. אני רועדת מתוך הזיות זכרונותי. אני נזכרת בגבר שלקח את הנערות הצעירות הרחק מהכפר, הרחק מהטקס. אני צודקת.
מבינה למה נלקחו רחוק.
הריקודים נמשכים כל הלילה. המכשף חג באיטיות וממלמל ללא הרף.
אני נרעדת כשאני מעזה להסתכל לתוכו, הבטן מתכווצת לי והרחם כואב, בטוחה שהוא יודע שאני רואה אותו. בטוחה שהוא רואה אותי.
הנשים מסמנות לי להתרחק איתן בזמן שהגברים שוחטים חזירה שמנה. ריח הדם מתערבב בריח המשקה החריף והמדורות. היא משמיעה צעקה מתחת לסכין .
עוד מעט יאכלו את הבטטות החמות שיוציאו מקיבתה של החזירה, כמו בסרט היפני.
לא יכולה יותר. אני עייפה רוצה לחזור לבקתה ומפחדת לחזור לבקתה לבד. מפחדת לעצום עיניים, תישארי ערה, בשליטה. תשירי עם הנשים. הנשים מביטות בי ברצינות וגם באהבה. נוגעות בי משפשפות אותי , עוטפות אותי בבד ורוד מפני צינת הבוקר, מפני צינת העבר. נעים לי מאד שהן איתי. .
אני מפחדת לישון לבד. אני אשן רק ביום כשהילדים יהיו ערים ויעשו המון רעש. תנשמת גדולה עפה מאד נמוך. אני שומעת את מגע הכנפיים שלה באוויר, זה סימן.
זאת התנשמת שלי שבאה לנחם אותי? או התנשמת שלו שרוצה להגיד לי שיש לו עדין כוח עלי?
הוא ממשיך להתפלל, חד וערני כאילו שרק לפנות ערב של אתמול.
המדורות דועכות , הרבה נרדמו מסביב עייפים ושתויים.
בצינת הבקר אני נפרדת מנשמתה של הנערה שאני זוכרת מלפני כמה מאות שנים, מפעם. אני אוהבת אותה מאד . אני מתרככת, מתחממת מבפנים, לא מפחדת יותר ומסכימה לנוח. אני נבוכה להרגיש שאני קצת אולי אוהבת אותו. פעם אחרונה נפגשות עיני בעיניו של המכשף, למבט מאד ארוך.
---------
No comments:
Post a Comment